נוכחות ומערכות יחסים (מתוך הקורס "הדהרמה והדרמה של מערכות יחסים")

כשאנחנו מהרהרים בכך, אנחנו מעלים למודעות את גודל היריעה, התפקיד העצום, איכותית וכמותית כאחד, של מערכות יחסים בחיינו, את העובדה שהחיים שלנו מורכבים מאינספור מערכות יחסים (עם בני/בנות, זוג, עם ההורים ועם הילדים, עם חברים/ות ועם קולגות בעבודה, עם קרובים ועם זרים, עם עצמנו…). בכל רגע אנו נתונים, חווים מערכת יחסים עם מישהו או משהו. החיים שלנו הם מערכות יחסים בתנועה. מי שאנחנו – בא לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו.

למעשה, ה"דבר" הזה שאנחנו מכנים אותו 'מערכת יחסים' הוא בעצם שורה של מפגשים. מפגש, ועוד מפגש, ועוד אחד, יוצרים את התחושה שאנחנו ב'מערכת יחסים' עם מישהו או משהו, אך למען האמת, כל מפגש (אפילו רגעי וחד פעמי) הוא רגע של מערכת יחסים, הוא בנוי מאותם 'אטומים' מהם בנויה כל מערכת יחסים. שני דברים מהותיים המשותפים לחוויה של כל מפגש\מערכת יחסים:

  • יש איזושהי תחושה של 'מרכז', תחושה של איזשהו מישהו שחווה (את החוויה), תחושה של 'אני', ויש תחושה של איזשהו מישהו\משהו 'אחר'.
  • המפגש הזה בין ה'אני' ל'אחר' משפיע, אנחנו משפיעים הדדית אחד על השני, המפגש משנה את שנינו.

כעת, שעה שאת\ה קורא\ת יש לך תחושה של 'אני'…,ה'אני' שלך נכנס אל תוך הקריאה, "אני הוא\היא זה שקורא\ת עכשיו. 'אני' הוא\היא זה שהמלים האלה מעלות ב'תוכי' חיוך\מעצבנות 'אותי'. אני הוא זה שמסתקרן לקרוא עוד\שנמאס לו מהקטע הזה"… ה'אני' הזה, ה"מישהו" שקורא, חווה את חווית הקריאה, פוגש אותיות מודפסות, שהופכות למלים, הופכות לרעיונות. והרעיונות, וזה קורה כהרף עין, משפיעים. הרעיונות גורמים לקורא\ת תגובות פנימיות (תחושת הבנה\אי-הבנה, הזדהות\התנגדות, עניין\חוסר-עניין, וכיוצ"ב).

אבל, וזהו אבל משמעותי, כפי שנוכחנו לראות במאמר ובחקירה אודות נושא המפגשים בחיינו, פעמים רבות המפגשים בחיינו לא ממש קורים. רוב רובם של אינספור המפגשים שמתקיימים בחיינו מדי יום, נשארים ברמה מאד שטחית. אין בנו את הפניות לפגוש פגישה מליאה ואמיתית את מי ומה שמולנו. אנחנו יושבים ליד הילד\ה, אולי אפילו מניחים יד שכוונתה לתמוך, אבל איננו שומעים באמת את אשר ליבו\ה, כי מחשבותינו ורגשותינו טרודים בנעשה בעבודה (או שאנחנו יושבים בעבודה ולא מצליחים להבין מה הבוסית מבקשת מאיתנו כי מחשבותינו ורגשותינו עם הילד…). אנחנו נוכחים נפקדים. את ספירת האסירים, שעושים בכל בית סוהר שמכבד את עצמו לפחות פעמיים ביום, כנראה שהיינו מצליחים לעבור. אנחנו מתורגלים בנוכחות שמאפשרת לנו לשרוד ולתפקד בצורה שנחשבת נורמאלית.

שעה שהסוהר היה קורא בשמנו, כנראה שהיינו מצליחים לצעוק מלוא ריאותינו "כאן", במין תגובה הישרדותית, אבל האם זוהי נוכחות של אמת? האם זוהי נוכחות שמאפשרת לנו לחוות את מלוא החיוּת של החיים? האם זוהי נוכחות שמאפשרת לי להיות, כל-כולי להיות, כל-כולי לפגוש, עת אני נתקל באשתי, בעלי, ביתי, בני או מי או מה שזה לא יהיה?

בזה הרגע מתרחשים מספר דברים: הגוף שלך יושב. תחושות שונות שנוצרות כתוצאה מהישיבה, כמו תחושה המגע בין הישבן לכסא, מופיעות בגוף. עכשיו, כשאת\ה קורא\ת מלים אלה את\ה גם שם\ה לב לכך. נשימה מתרחשת בגוף. עכשיו את\ה שם\ה לב לכך, שם\ה לב לנשימה שמתרחשת עכשיו וכיצד היא מרגישה בגוף.

עיניים שלך פוגשות את האותיות, עולות בך מלים, רעיונות. עולות תגובות אל הרעיונות. איזושהי מחשבה על מקום וזמן אחר מופיעה, והריכוז כמו נלקח לרגע או שניים. מטבע הדברים, איננו יכולים להיות בקשר, להיות בקשב, להעניק תשומת-לב לכל הדברים בו-זמנית. ברם, התודעה מתפקדת רוב הזמן על אוטומט. אין לנו כמעט בחירה לאן היא הולכת, לאן מכוּונת תשומת הלב שלנו ("אל העבודה כשאנחנו עם הילדים", "אל הילדים כשאנחנו מול הבוסית", זוכרים?)

מה מונע מאיתנו להיות נוכחים (ובכך לא מאפשר לנו לפגוש)? מה כמו לוקח אותנו למחוזות אחרים מאשר המציאות, ההוויה שהווה כאן ועכשיו? המקום הנכון ביותר להיות בו כדי להיווכח בכך הוא הרגע בו הנוכחות שלנו נלקחת, "נוזלת". (למען האמת, זה גם המקום היחידי בו אנחנו יכולים להיות באותו רגע…). כמה שזה נשמע אבסורדי, נוכחות מתחילה מהכרה, הכרה חוויתית חוזרת ונשנית, של הנטייה שלנו לא להיות נוכחים. בכל רגע בו אני נוכח לדעת שאינני בקשר עם הגוף שלי, המודעות, באופן מיידי ובלי שאני "עושה" כלום, ממלאת ומאכלסת את הגוף. ברגע בו אתם מבחינים שהתודעה פרחה לה למחשבות שנוגעות למשהו שקרה או יקרה במקום וזמן אחר (זכרונות, תכניות), בו-ברגע אתם בקשר עם הרגע הזה (בו אתם נוכחים לדעת שהייתם עסוקים במחשבות על מקום וזמן אחר…), בו ברגע אתם חוזרים להיות הנוכחות שלכם, אשר ממלאת את ההוויה של הרגע הזה, אתם כאן.

אפשר להיפגש.

ערן הרפז, יוני-2010

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים