דבר איתה – על אמון, דיבור וגם על יחסי הורים וילדים

הם ישבו שם בפינת האוכל, כמדי יום בשעת ארוחת הצהרים, משני צידיו של שולחן העץ המלא. מאחוריה הדלת הגדולה והפתוחה שמובילה למטבח. מאחוריו החלון הצרפתי הענק שמילא את חלל החדר באור. הם לעסו. אולי החליפו מילה על היום שהיה בבית-הספר, ופתאום, דפיקה בדלת. הוא מיהר לקום, ממהר לבלוע ולקנח את פיו בשרוול החולצה, לפני שיפתח את הדלת. "אה, הנה אתה…!" אמרה הדמות הקטנה שעמדה בפתח, "ידעתי שאתה גר כאן פרחח, איפה אמא שלך??". היא הייתה אישה לא צעירה הגברת שעמדה בדלת. היה לה שיער לבן, עור פנים מקומט, ובאופן מפתיע משהו בו-זמנית רענן. היא לבשה חלוק תכול שהיה רכוס ברישול, כאילו מאד מיהרה לרכוס אותו לפני שיצאה מביתה. הוא עמד שם דומם, ילד בן 10 לערך, נבוך מול פני האישה שנראתה כועסת מאד. "איפה אמא שלך?" שאלה שנית, "אני יודעת שהיא כאן, תקרא לה מייד!". פניה של האם, ששמעה את הדברים ומיהרה לקום מהשולחן, הופיעו מאחורי גופו של הילד, "שלום, אני יכולה אולי לעזור במשהו?" שאלה.

אני רוצה להמשיך ולספר לכם על הדיאלוג שהתנהל שם ליד הדלת בפתח הבית בחולון, אבל שעה שאני כותב מלים אלה ונזכר בפחד שאחז בי באותם רגעים, לפני קרוב ל-40 שנה, אינני יכול להמשיך בלי להתוודות שהילד הזה אותו האשימו בגניבה, הילד הזה הייתי אני.

אינני זוכר את המלים המדוייקות בהם השתמשה הגברת עם החלוק. אני רק זוכר שהיה לה מבטא ייקי (גרמני) כבד, שנתן מין מקצב מוזר לדיבורה הנסער שעה שסיפרה לאמא כיצד תפסה אותי, יחד עם חברים שלי, גונבים תפוזים מהעץ שבחצר ביתה. אמא הקשיבה לה בשקט, נמנעת מלהפריע לפרץ דיבורה, מדי פעם שולחת בי מבטים, שכה התאמצתי, בלא הצלחה, לפענח את פשרם. כשסיימה האישה את סיפורה, פנתה אלי אמא, "ערני, מה יש לך להגיד?" שאלה. "שום-דבר מיוחד" עניתי, מושך בכתפיי, "אני לא יודע על מה היא מדברת". אמא הסתובבה אל האישה, "זה לא הוא" אמרה. הקול שלה היה פשוט, ענייני וחותך, בלי רגשנות ובלי פתח לפרשנויות. "מה זאת אומרת 'זה לא הוא'" מחתה האישה, "אני ראיתי אותו… יחד עם החברים שלו…". אמא הסתכלה עליה רגע או שניים בלי לומר דבר, ואז אמרה בשקט, "שמעת מה הוא אמר לפני רגע. זה לא הוא. יכול להיות שבגלל שהיו שם כמה ילדים את מתבלבלת… אני לא יודעת…". האישה הביטה באמא כלא מאמינה למשמע אוזניה, "ומה אם הוא משקר??" אמרה, בעיניה דולק העלבון. "הוא לא", אמרה אמא, "הוא לא משקר. שיהיה לך יום טוב".

אני תוהה עכשיו, שעה אני כותב מלים אלה, אם אמא שלי זוכרת את האירוע ההוא. אולי אבדוק איתה עוד כמה ימים, עת אסע לבקר אותה, אבל האמת שאם היא זוכרת, אם לאו, לא ממש משנה לעניין שלנו כאן. מה שמשנה הוא שאני זוכר, מה שמשנה הוא שהרגע הקטן ההוא בו אמא שלי נתנה אמון מוחלט בדבריי (ולא כאן המקום לפתוח אם הייתי זכאי לאמון לזה…) הוא רגע ששינה את חיי. כשמישהו נותן בנו אמון מוחלט, אמון שאין בו כוח לספקות, זה דבר מחייב. זה מחייב אותנו לומר אמת, או לחיות עם מצפון מייסר, שמספר, וישוב ויספר לנו, שמעלנו באמון. נסו לעצור, להרהר לרגע, ולנסות להיזכר ברגע שמישהו האמין בדבריכם. האמין בדבריכם למרות שהיו לו סיבות הגיוניות לחשוב שאולי האמת אינה נוחה לכם ואתם בוחרים לשקר. אולי רגע בו הורה האמין לכם שלא עשיתם משהו שהמורה או השכן טוענים בתוקף שכן עשיתם, אולי רגע בו מורה האמין לכם שלא עשיתם שיעורי בית כי הרגשתם לא טוב, אולי רגע בו בן או בת זוג שאל אתכם אם אתם מקיימים רומן מהצד, והאמין לכם מייד כשאמרת: "לא", למרות שמועה שאולי שמע וקנאה שהציפה אותו. מה שזה לא יהיה, נסו להיזכר ברגע כזה…

יכול להיות, מאד יכול להיות, שאינכם מצליחים להיזכר ברגע שכזה. אנו חיים בעולם שבו השימוש במילים מאבד פעמים רבות את הכבוד הראוי לו. בעולם כזה, אין זה יוצא מהכלל לחיות חיים שלמים בלי לקבל את התחושה שלמילה שלנו יש משמעות, כבוד. מאד אהבתי את הסיפורים שהיה מספר לי אורי, חבר יקר, מבוגר ממני בכמה עשרות שנים, שכבר אינו בחיים. הסיפורים המרתקים שלו, שעסקו בעיקר בזמנים של הקמת המדינה ומדינת ישראל הצעירה, התחילו, כמעט תמיד, במילים: "פעם, כשלאנשים עוד הייתה מילה…". ומי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו: פעם, כשלאנשים עוד הייתה מילה…

החדשות הטובות הן שאין אף-אחד, אין שום כוח שבעולם, שיכול למנוע מכל אחד מאיתנו לשוב ולהכניס אמת ודיוק אל המלים שלנו. כל רגע, תוך התבוננות בהירה ועדינה בפעולת הדיבור והכוונות שעומדות מאחורי המלים, אנו יכולים לשוב ולהיות 'אנשים שיש להם מילה'. אחד משמונת הענפים של ה'דרך' עליה דיבר הבודהה, הדרך אותה אנו יוצרים ומטפחים, בתוכנו ובסביבתנו, עת אנחנו מעמידים בראש מעייננו חיים של חופש, אהבה וערות, מתייחס לכל התחום של מילים ודיבור. אפשר לסכם את ההנחיה של הבודהה כך: אמור את מה שאמיתי ומועיל. לא פחות. לא יותר. משפט אחד, חמש מלים, שטומנות בחובם מסע חקירה של חיים שלמים. מה זה אומר 'אמיתי'? איך אני יודע שמשהו 'אמיתי'? האם זה שמשהו כתוב באיזה ספר עושה אותו לאמיתי? האם זה שאבא, אמא, המורה או כל דמות סמכותית אחרת אמרה לי משהו הופכת אותו לאמיתי? האם דבר שסיפרו לי על מישהו הוא אמת? כיצד אדע אם משהו מועיל או לא? כיצד אדע אם, שעה שאני בוחר שלא לומר משהו אמיתי מתוך מחשבה שאינו מועיל, אין אני פשוט מתרץ את הקושי שלי להתעמת עם האמת בתירוץ שהאמת אינה מועילה (למשל, לשתף את אשתי כי שכבתי עם אישה אחרת…)? ועוד ועוד שאלות מעין אלה, כבר אמרתי, מסע חקירה של חיים שלמים…

אבל, אם נחזור לתחילתו של מאמר זה, לאישה שגנבו לה תפוזים, לכעס, להאשמות, ולדבריה השקטים של אמא: " שמעת מה הוא אמר. זה לא הוא", נוכל לשאול את עצמנו שאלה מעניינת: מה יקרה לדיבור שלנו, אם לא ניתן פתח למחשבה שיש אפשרות שאנחנו משקרים מבחינת בן-שיחנו? שמבחינתו כל מילה שלנו היא אמת חקוקה בסלע, אמת שאין מקום לערער עליה? נכון, יכול להיות שעולים ספקות בקרב בן-שיחנו- ספקות באמיתות או דיוק הדברים שלנו, שנובעים אולי מתוך האמונות שלו, מתוך דברים ששמע או מה שזה לא יהיה- עדיין, מה יקרה לדיבור שלנו אם נבחר להאמין שגם אם עולה בבן שיחנו ספק, הוא יבחר לא לתת לספק כוח בתוכו, הוא יאמין בדברנו באופן מוחלט. מה יקרה לדיוק של המילים שלנו אז? כן, זה אולי נשמע רדיקלי, והאמת היא אכן רדיקלית… אולי נבחר לנצל את תמימותו של המאזין, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. אולי נקרא למוכנות שלו להאמין, תמימות או טיפשות. אבל אז תלווה אותנו תחושה עמוקה של זיוף. כמו צל היא תלווה אותנו, ואולי היא כבר מלווה אותנו, לוחשת לנו: משהו בחיים שלנו לא אמיתי… לא אותנטי… בסופו של דבר, כשנשוב וננסה לדייק בדברנו ולומר אמת -לא משנה כמה לא נוחה היא תהיה לפעמים, כשנשוב ונבחר להאמין לאנשים שחשוב לנו להאמין (לילדים שלנו, למשל…)- לא משנה מה יאמרו הספקות, נדע יותר ויותר, בדעתנו, ליבנו וגופנו נדע, ששעה שאנחנו משקרים – את עצמנו אנו משקרים, ששעה שאנחנו בוחרים שלא לתת אמון, בעצמינו אין אנו נותנים אמון. אנחנו מדמיינים שאת ה"אחר" אנו משקרים או שב"אחר" אנו לא נותנים אמון, ובו-בזמן זורעים את השקר וחוסר האמון בתוכנו. כאן הם יצמחו, ילבלבו, ויתנו את פריים. בנו ולנו. אנחנו הרי אוכלים פירות אלה, יום יום, שעה שעה. אנחנו הרי יודעים את זה…???

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים