במאמר שהתפרסם ב"הארץ" לפני מספר שבועות, תחת הכותרת המסקרנת: "זו אולי השאלה החשובה מכולן בנוגע ליחסים בין בני האדם. ייתכן שכעת יש לה תשובה", כותרת שרומזת שיש כאן כנראה חשיפה של תגלית מרעישה, כותב המחבר כי "התפתחויות משמעותיות בחקר המוח מגלות ש"במצבים רגשיים מסוימים, מוח האֵם ומוח התינוק פועלים יחדיו ונוצרת בינם קישוּריוּת עצבית בין-אישית. הנוירונים הופכים מקושרים אף שהם מצויים בשני מוחות שונים!." (סימן הקריאה במקור – ע.ה.)
בגוף המאמר מצוטטת ד"ר לאונג, ראש צוות החוקרים שאחראים על התגלית שאומרת כי "הנתונים שנאספו מצביעים על כך שהקישור העצבי הבין-אישי משקף נטייה אנושי בסיסית, מעין 'חוש שישי חברתי'. כאשר אנו מתחברים באופן עצבי לאחרים, אנחנו פותחים את עצמנו לקליטת מידע והשפעה מהם"
ומוסיף כותב המאמר: "לאדם מערבי בן ימינו הגילוי הזה הוא כמעט בלתי נתפס… כיצד שני בני אנוש נבדלים הופכים למערכת אחת, לרשת??"
אני קורא את הדברים האלה, ומוצא עצמי משתומם. אולי אפילו נרעש. לא נרעש מן ה"תגליות המרעישות", אלא נרעש מהמחשבה לאן הגענו? האם זה באמת כך? אינני מתכוון – האם זה באמת כך שאנחנו משפיעים אחד על השניה – אלא האם אנחנו באמת זקוקים לחוקרי מוח כדי שיאמרו לנו שאנחנו משפיעים אחד על השני ומושפעים אחד מהשני? שאנחנו מערכת אחת? רקמה אחת?
האם אנחנו באמת זקוקים לכך שחוקרי המוח יפתחו מושגים, מודלים ותיאוריות ולצידן יפתחו טכנולוגיות חדישות כדי לדעת את זה…?
וראו עוד ציטוט מאותו מאמר: "חקר המוח העדכני ביותר (ואנא תנו כבוד ל"עדכני ביותר" – ע.ה.) מציג… ראיות אמפיריות על האפשרות הטבועה בנו לפתוח את דלת כלוב הגולגולת הקטן, לצאת מגבולות עצמנו, להתחבר לזולת, ואף לדעת אותו".
וואו – יש הוכחות אמפיריות שאנחנו יכולים לצאת מגבולות עצמנו, להתחבר לזולת ולדעת אותו. כן, כן…
מה בלי "קישוריות עצביות בין-אישיות", "נוירוני מראה", "נוירוני סימולציה" וכיוצ"ב לא היינו יודעים, כפי שמצטט אותו מאמר את הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, שכמחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו של תינוק, למשל, מתקיימים בתוך קֶשֶר והֶקְשְר – הַקֶשֶר של התינוק עם מי שמטפל בו (בדר"כ האם) וההֶקשר אליו הוא נולד ובו הוא מתקיים? לא היינו יודעים שאותו דבר נכון בתוך כל קשר ובתוך כל הֶקְשֶר – בו אנחנו, וכל אדם, כל חי – נמצאים בו?
אין לי כוונה להפחית מגודל התגליות שגילו ד"ר לאונג וצוותה, גם לא מן ההערכה לה הן זוכות בקהילה המדעית. לא היה לי מושג לפני כן, ואני מודה שגם עכשיו אינני מתיימר לדעת כמעט מאום, על הדרכים בהן מומשג מה שקורה אצלי מתחת לדלת כלוב הגולגולת, איזה זרמי חשמל זורמים כאן, ולאיזה כיוון הם זורמים (אם יש בכלל היגיון לדבר על כיוון זרמי החשמל במוח…), אילו מושגים פותחו כדי לדבר על התופעות שנצפות במוח ואילו תיאוריות התפתחו כדי להסביר מה אנחנו רואים ואת הקשר שלו לעולם הממשי, עולם החוויה.
בו-בזמן, אני מבקש וקורא לכול אחד ואחת מאתנו לבקש, את הסמכות חזרה לעצמו\ה. למה שאנחנו יודעים על בשרנו. מה שחרוט על ליבנו;
אין לנו צורך שאף-אחד יספר לנו שאנחנו קשורים אחד לשנייה, שאנחנו חלק מרשת אחת של חיים, שאנחנו רקמה אחת. אנחנו חשים בכך יום יום בהשפעה ההדדית בין בני משפחה, חברים וקולגות על מצב הרוח שלנו, ברמת העצבנות או הרוגע, רמת הדאגה והחרדה, האהדה או העויינות, וכיוצ"ב.
בימים שמשבר האקלים נוקש על דלתותינו, אנחנו מבינים, לצערנו לאט, לאט – יש מי שיאמרו שלאט מידי – כי דרך החיים שלנו והבחירות שאנחנו עושים מדי יום משפיעה על כל החיים על פני הפלנטה הזאת.
וממש בימים אלה, כשמגיפת קורונה מטיילת ע"פ הכדור כולו, מפילה חללים, ומעוררת מורא גדול – אנחנו חשים ויודעים, ובגדול, כמה אנחנו קשורים ומשפיעים אחד על השניה.
בואו לא נחכה
ל"הוכחות אמפיריות" של המדע.
בואו לא ניפול גם לבּורות החשיבה שרציונליות, מן הסוג שכותב המאמר מציג עת הוא
מציג את שאלת ה"או או": האם אנחנו קשורים \בלתי נפרדים\ממוזגים או
שאנחנו יחידים בודדים?
בואו נכיר בכך שאנחנו גם מבדילים ומבחינים את עצמנו מאחרים, רואים
את הייחודיות שבנו – וגם – שאנחנו קשורים משפיעים על אחרים ומושפעים
מהם, בלי יכולת להוציא עצמנו מן הכלל.
בואו ניתן להשלכות של הידיעה הזאת להשפיע על ליבנו ואופן היותנו בעולם.
(אפריל, 2020)