חוסר-הוודאות שבין חיים למוות. אכילה מתונה וייצוב התודעה בתוך אי-וודאות – בימי קורונה, ובכלל.

אנחנו בימים של חוסר-וודאות גלובלית בקנה-מידה היסטורי. רובנו, הרוב הגדול של אוכלוסיית העולם, שהזכרונות שלנו מתחילים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה – איננו מכירים מצב שכזה. עד לפני שבועות אחדים, לא היינו מעלים על דעתנו שהנה אנחנו הולכים למצוא עצמנו – סגורים בבתים עם ילדינו, לא ממש עובדים, לא ממש מתפרנסים, ילדינו לא הולכים למוסדות החינוך ולא  ממש לומדים; תודעתנו טרודה בחששות מהידבקות, חולי ומוות, שלנו ושל הקרובים לנו, טרודה בדאגות, בסדר גודל לא-מוכר מהעתיד הכלכלי; עמוסה במושגים שעד לפני רגע כלל לא היו קשורים בחיינו, לא נגעו בנו: קורונה, וירוס, מגיפה, מכונות הנשמה, בידוד סגר ועוצר, אבטלה. – סרט מדע בדיוני הזוי, לא פחות…

לא נוח לנו, מאד לא נוח לנו, במצבים של חוסר-וודאות.
מעניין להיזכר ולהזכיר שלמען האמת, חוסר-וודאות הוא מצב הצבירה האינהרנטי של היותנו בני-אדם;
אף-אחד מאתנו לא יודע, באמת יודע, מאין הגענו לכאן, לחיים האלה – להיות ההוויה שאנחנו הווים רגע-אחרי-רגע כ"אני", כאיזשהו הלחם מסתורי של גוף-תחושות-מחשבות-רגשות-מודעות.

הסיפור שאנחנו נוהגים לספר לעצמנו הוא שנולדתי לפני כך וכך שנים, להורים האלה והאלה, בארץ הזאת והזאת, וגו'. אבל האם מישהו מאתנו זוכר את רגע הלידה? או את הרגעים הסמוכים לה? האם מישהו מאיתנו זוכר את רגע ההתעברות (עוד רגע, ש"הסיפור" המקובל בעידן בו אנו חיים אולי מצביע עליו כ"ההתחלה" שלנו)?

אם אנחנו מסתכלים על זה בכנות – אין לנו זיכרון של התחלה, אין לנו שום מושג ממשי, ידיעה שמתבססת על ידע אמיתי, מגוף ראשון, מאיפה וכיצד באנו לכאן. אנחנו לא זוכרים אם מישהי אי-פעם שאל אותנו אם אנחנו רוצים להיוולד בכלל, להיוולד להורים האלה, בארץ הזאת, וכו'. אין אנחנו יכולים לומר בוודאות אם היינו, או לא-היינו, לפני שהפכנו למי שאנחנו היום.
פתאום מצאנו את עצמנו כאן, ואנחנו באי-וודאות.

מה שאנחנו כן יודעים זה שיום אחד גם לא נהיה פה. לפחות לא בצורה שאנחנו רגילים לתפוס את עצמנו. הגוף הזה יפסיק. יפסיק להיות בצורה בה אנחנו מכירים אותו כגוף חי. יהפוך לקומפוסט.
הידיעה הזאת- שנמות, היא כנראה הידיעה הוודאית ביותר, אולי הידיעה הממשית היחידה, שאנחנו יודעים. וגם כאן – אין לנו שום מושג מתי זה יקרה. הסטטיסטיקה אולי מספרת לנו שגברים בארצנו מתים בגיל כזה וכזה (אולי שמונים ומשהו), ונשים בארצנו מתות בגיל כזה וכזה (אפילו יותר מאשר הגברים), אבל סטטיסטיקה היא רק סטטיסטיקה.
אמירה שמיוחסת (ואולי בטעות) לבנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה במאה ה-19, אומרת שיש שלושה סוגים של שקרים: שקרים רגילים, שקרים גסים, וסטטיסטיקה…
מנחם לס, כתב הכדורסל המיתולוגי, שסיקר בשנות ה-80 את ליגת הכדורסל האמריקאית (N.B.A) כתב פעם שאם אנחנו שמים רגל אחת במים קפואים ואת הרגל השנייה במים רותחים- סטטיסטית אמור להיות לנו נעים…

אנשים חיים ומתים לא ע"פ הסטטיסטיקה אלא ע"פ עובדות ונסיבות החיים שלהם. ישנם אנשים, המונים למען האמת, שהסתלקו ויסתלקו מן העולם בגיל בו אתם ואני נמצאים עכשיו (וגם צעירים יותר) – האם היה בהם משהו שהפך אותם למועמדים טובים יותר למות? (בעידן תכניות הריאליטי, אולי היו קוראים לזה: מועמדים טובים יותר להדחה…).

בואו נודה על זה: אנחנו לא יודעים מאין באנו, מה ואיך נחווה הנצח שלפני שנולדנו, אנחנו לא יודעים מה קורה כשמתים, אם ואיך נחווה ה"האחרי המוות", ואין לנו גם שום מושג ממשי מתי יתרחש המוות.
על בסיס המסתורין הזה עשו הדתות הגדולות קריירות מפוארות תוך שהן מציעות וודאויות מנחמות כאלה ואחרות (גן-עדן\גיהנום, גלגול נשמות, לידה מחדש, וכיוצ"ב). גם החילונות עשתה קריירה לא רעה עם ה-"לא-היה-כלום, לא-יהיה-כלום" שלה.
אבל אף תשובה\אמונה לא מקפלת בתוכה את הידיעה הוודאית שהיא אולי מתיימרת אליה. בדעותינו\אמונתנו בנוגע לשאלת החיים והמוות אנחנו נסמכים על כתובים, על דברים שאחרים אמרו או אומרים, על "תחושות" וכו'. לדעת באמת, לדעת בעצמנו, לדעת בעצמות, מתוך ניסיוננו שלנו – איננו יודעים.
ובתוך חוסר הוודאות העצום הזה – אנחנו שטים בתוך מה שאנחנו קוראים לו החיים שלנו, נאחזים במראית-עין של וודאויות בדמות המושגים שאנחנו משיגים על עצמנו ועל העולם.


ואז באה הקורונה…

ואם בעצם במהותה אי-הוודאות שקשורה לקורונה אינה שונה מאי-הוודאות האינהרנטית של החיים – יכול להיות מאד מעניין לעיין, דווקא עכשיו, במקורות חכמה עתיקים:
"תוך טיפוח 3 איכויות (אנחנו) מניחים את היסודות להשמדת המזהמים".
(הבודהה, AN 16)

כשהוא אומר "מזהמים" מכוון הבודהה אל מה שמזהם את הלב-תודעה האנושיים: חמדנות, שנאה ובלבול. דומה שבימים אלה כשהצונאמי הזה ששמו קורונה, כמו שוטף את האנושות כולה עם גלים עצומים של חוסר-ודאות ובלבול מאד יכול להיות שנמצא ערך ותועלת לעיין באחת, או יותר, מאותן איכויות עליהן מצביע הבודהה:

אילו שלוש איכויות?

  1. ריסון, פיקוח ושמירה על (ששת) דלתות החושים
  2. אכילה מתונה
  3. התמקדות בהתעוררות

לפני שאנחנו עושים הפסקה בקריאה, וניגשים לקחת עוד משהו מהמקרר (…), בואו נתעכב רגע על האיכות השניה – אכילה מתונה:

"כיצד בן-אדם מטפח מתינות באכילה? …הוא מהרהר בתשומת-לב, (ו)צורך מזון… אך ורק כדי לתמוך ולתחזק את גופו, כדי להימנע מנזק או פגיעה, וכדי לתמוך בחיים הרוחניים"
(הבודהה, שם)

כשהייתי ילד, בחולון של לפני 40 שנה, ללכת לאכול במסעדה, מחוץ לבית, היה מאורע נדיר, ששמור לאירועים מיוחדים. היום, דומה שבחלקים רחבים יותר ויותר של החברה, וביותר ויותר מקומות בעולם, האכילה מחוץ לבית היא חלק משגרת החיים. דומה שבכל עיר קטנה ואפרורית נמצא חומוסיות ומסעדות מזרחיות, פיצה ומסעדה איטלקית, המבורגריות, סושי בר ומסעדה הודית, ומה לא. ברוב המקרים, איכות האוכל, מבחינה תזונתית-בריאותית-סביבתית היא משנית – אבל הטעם הו הטעם…
הילדים אצלנו בבית מבקשים מדי פעם להשתלט על המטבח – "רוצים לשחק מאסטר-שף", הם אומרים לי ומספרים על איזשהם תכניות ריאליטי שרצות.
לא מזמן סיפר לי תלמיד, שהוא ואשתו טסים פעם בחודש לאירופה לסופשבוע קולינרי לבקר בכמה מסעדות ששמעו עליהן.  טסים עד אירופה כדי לאכול! (משהו שכדרכו של כל הנאכל, יוצא מן הגוף כמה שעות אחר כך, דרך החורים הייעודיים…). "יש המונים שנוהגים לעשות זאת" הוא סיפר לי.

גם בלי ליסוע לבדוק איפה אופים את הקרואסון הכי טעים בפריז או מגלגלים את הסושי הכי טעים באמסטרדם – כולנו מכירים את מסעות העלייה לרגל אל המקרר וארון החטיפים. לא הייתה חברה בהיסטוריה האנושית שאוכל היה כה זמין עבורה כמו החברה הגלובלית שאנחנו חלק ממנה.

חשוב לומר – האמירה הנ"ל אינה אמירה כוללת. גם בתוכנו, האנושות של המאה ה-21 יש אנשים רעבים, והרבה (ע"פ הערכות ארגון הבריאות העולמי מתים, מדי יום, כתוצאה מרעב 25,000 בני אדם!). עדיין, אני מניח שלרובנו הגדול, בטח אלה שקוראים שורות אלה, החוויה של המסעות אל המקרר שייכת הרבה יותר לשגרת החיים מאשר ההתמודדות עם רעב. בימי הקורונה אנחנו פוגשים את זה בגדול. (.אני כותב זה, ותוך כדי הלשון שלי מנקה מבין השיניים את החריצים של עוד קרקר…). כבר כתב מישהו שהדרך הטובה ביותר לשמור על המשקל בזמנים האלה היא לעטוף אותו בניילון עם פצפצים, להכניס אותו בתוך קופסת קרטון, ולתחוב עמוק בתוך הארון…

אז נכון, מצד אחד זה סופר מאתגר- השעמום, הצורך באכילה רגשית שתמלא את גופנו בתחושות שאולי יעלימו את התחושות הלא נוחות שנוטות להתלוות לאי-וודאות, חששות וחרדה – כל אלה דוחפים אותנו שוב ושוב למטבח. בו-בזמן, ודווקא בזמן כזה כאשר אנחנו פחות עסוקים ושאובים ל"ענייני היום-יום" יש את ההזדמנות  להיווכח, בערנות וללא שיפוטיות עצמית, בדפוסים אכילה לא בריאים, ושוב ושוב לבחור אחרת.

הקמת מסגרות מגן בהחלט יכולה לסייע: ארוחות בשעות קבועות, הימנעות מאכילה בין ארוחות, הימנעות מאכילת לילה, שמירה על מרחב של 12-14 שעות בהן אוכל לא נכנס אל פינו, וכיוצ"ב.

וכמובן – זמן בו אנחנו מפנים תשומת-לב מכוונת אל מה שבא אל תוך פינו, הוא גם זמן מצוין להגות ולהרהר בהשלכות של מה שאנחנו בוחרים לאכול על חייהם של אנשים ובעלי חיים אחרים. יכול להיות שאם נזכיר לעצמנו שכאשר אנחנו אוכלים בשר\סטייק\המבורגר או עוף אנחנו אוכלים פרה\עגל\כבשה או תרנגולת (ובעצם משתמשים במילים מכובסות שכמו מנסות להרחיק מאיתנו את ההבנה של מה אנחנו אוכלים בעצם) – יקרה משהו.
וחשוב לומר – יכול להיות שגם אם נהיה מודעים לחלוטין, ונזכיר לעצמנו, שאנחנו אוכלים בעצם פרה או תרנגולת, וגם אם נזכור שזאת ממש לא הבחירה שבעלי חיים אלה היו בוחרים – להיות מוגשים, מתים, על הצלחת שלנו – עדיין יכול להיות שנמשיך לבחור להיות ניזונים מדיאטה לא צמחונית (הבן שלי, כל פעם כשעובר ליד חלון הראווה של איטליז ורואה פרה פשוטת עור תלויה על קרס ברזל, מראֶה שאני לא מסוגל אפילו להסתכל עליו, מלקק עם לשונו את שפתיו, ואומר, בשיא הכנות אומר, אבא, איך בא לי…).
בו-בזמן, אנחנו יכולים לתת את דעתנו על מה היחס לו זכו בעלי חיים אלה בחייהם ובמותם. אנחנו יכולים לעשות מאמץ ולבחור להיות ניזונים רק מבעלי חיים שגודלו בתנאים מתחשבים יותר, היו ניזונים ממזונות איכותיים יותר וכיוצ"ב.

ובכלל, כל-כך מעניין להבחין בין התחושה של הפגת תחושת הרעב לבין תחושות של שובע, מלאות או "מואבסות" כתוצאה מאכילה. הרגשה של קלילות היא הרגשה שנעימה גם בגוף וגם בנפש. מה, וכמה, שאנחנו אוכלים בהחלט משפיע על ההרגשה הזאת.
מיינדפולנס היא כלי לנפלא כדי לתמוך בנו ולכוון אותנו במטרה לדייק באכילה, והרהורים מבורכים שמתלווים לכך עשויים מאד להקטין את הבלבול בדרך בה אנחנו רגילים להבין את עצמנו ואת העולם בו אנו חיים.

והרהור אחרון לסיום – "לזלול" זה לא משהו שאנחנו עושים רק באמצעות הפה, ומה שאנחנו זוללים לא מגיע רק לקיבה ולמעיים. ר' את האיכות הראשונה עליה מדבר הבודהה באותה דרשה שהבאנו כאן. עוד לפני שהוא מדבר על מתינות באכילה, מדבר הבודהה על ריסון, פיקוח ושמירה על (ששת) דלתות החושים, ובהם על דלתות העיניים, האזניים והתודעה – כמה מידע אנחנו זוללים מדי יום… בטח, ובטח בתוך ימים אלה של חוסר-וודאות, דאגה וחשש.

ממש כפי שיש ערך רב בלבחון בתשומת לב, ולחקור את מערכת היחסים שלנו עם מזונות ואכילה – מניין נובע הצורך? מה משרתת האכילה? כיצד משפיעים סוגי מזון שונים על הגוף, הנפש, הרוח והסביבה? כיצד משפיעה הכמות? המינון?
ממש באותו אופן יש ערך רב לבחון בתשומת-לב ולחקור את מערכת היחסים שלנו עם המידע אותו אנחנו צורכים;
האם המידע שאני מאפשר לו להגיע אל עיניי\אוזניי\תודעתי – אמין? האם יש בו תועלת לעצמי\לאחרים? (אולי הוא מכביד ולא לצורך?) יכול להיות שאני זולל יותר מדי מידע? יכול להיות שאני צורך מידע מתוך חיפוש אחר וודאות מנחמת? האם אני יכול לנוח בחוסר וודאות? מה מזכיר לי שגם התודעה צריכה לנוח?

(אפריל, 2020)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *