שבעה עכברים עוורים (או משל הפיל)

שבעה עכברים עוורים (או משל הפיל)

לפני כמה שנים נתקלתי בספר ילדים, "שבעה עכברים עיוורים", שמו. כתב אותו איש בשם, אד יאנג. הספר הקטן הזה הגיע אלינו הביתה עם עדן, הבן שלי, שחזר אתו מהגן, שם קיבל אותו במתנה ממשרד החינוך של מדינת ישראל, חלק מפרוייקט יפה שנקרא ספריית פיג'מה. "שבעה עכברים עיוורים" משך את תשומת ליבי לא רק בגלל שהיווה חלק מעולמו של עדן, וגם לא בגלל האיורים היפים, והסיפור הנפלא, אלא בגלל העובדה שהוא בעצם עיבוד, ביודעין או לא, למשל עתיק וחכם של הבודהה[i].

יאנג מספר על שבעה עכברים עיוורים שהופתעו יום אחד לגלות משהו מוזר עומד ליד האגם שלהם. הם נבהלים ונמלטים. כל יום הולך אחד מהם בניסיון לברר מה נמצא שם. כל אחד מתהלך ו"רואה" (הם הרי לא ממש רואים – הם עיוורים…) חלק מהתמונה וחוזר ומספר לחבריו מה נמצא שם ליד האגם. מהאיורים של חלקי ה"מה שנמצא" אנחנו, הקוראים, מבינים שזה פיל, אבל עכבר ראשון שמנסה לטפס על רגל עצומה אומר שיש שם עמוד, אחר שמהלך על חדק מתפתל בטוח שזה נחש, שלישי מטפס על חט משנהב וחושב שזאת חנית, אחר מוצא עצמו מיטלטל על אוזן מתנפנפת וחושב שזאת מניפה, ועוד אחד, שמצליח לגעת בקצות הזנב, אומר שזהו חבל.

העכברים לא מסכימים ביניהם. הם מתחילים להתווכח. "עמוד!" "איזה עמוד? נחש!" "איפה אתה חי? זאת בכלל חנית!" "מה חנית? טיפש – זאת מניפה!" "כולכם אידיוטים- זהו חבל!". הבודהה, במשל המקורי, מתאר את הנטייה שלנו, שעה שאנחנו לא רואים את התמונה המליאה, לתפוס ולהתעקש שחלק מהתמונה  הוא השלם, ואז להתווכח, לריב ולהתקוטט, "ולפצוע אחד את השני עם כלי הנשק של הפה \ לדקור אחד את השני עם לשון חדה" [ii] איזה דימוי יפהפה…

בסיפור, רק כאשר העכברה הלבנה  מגיעה אל שפת האגם, נחושה לדעת את התמונה, ולאחר שהיא בוחנת היטב את מה שנמצא שם, מסיירת, בודקת ולומדת את מה שנמצא שם מכל כיוון, היא מבינה ומבהירה את התמונה:

זה

"יציב כמו עמוד,
גמיש כמו נחש,
חד כמו חנית,
מתנפנף כמו מניפה,
משתלשל כמו חבל,
אבל בסך הכול זה…
פיל!"

והספר מסתיים ב"מוסר השכל עכברי: מי שיודע פרט אחד, ( חלק אחד מהפאזל, התמונה השלמה ומליאת המסתורין של הקיום – ע.ה.,) יוכל לעשות ממנו ספור יפה, ובו-בזמן החכמה האמתית היא לראות את השלם."

ראיית השלם, איננה אך עוד השקפה או דעה (שאפשר להיאחז בה, להתעקש על אמיתותה, ולהתווכח ולריב עם אחרים שמחזיקים בדעות אחרות \אמיתות שקריות…). חכמה אמיתית, ראיית השלם, היא כזאת שמשחררת אותנו מכבלי הנטייה המושרשת להיאחז.

יש קטע באחת הדרשות בקנון הפאלי[iii] שבה מתבקש הבודהה לתמצת את כל מה שהוא מלמד במשפט אחד. נשמע מאתגר, נכון? (בטח אם זוכרים שהבודהה לימד במשך ארבעים וחמש שנה, והשתמש בכמות נכבדה של מילים במטרה להצביע על מה שביקש להצביע אליו). אפשר אולי גם לומר שיש חוצפה בבקשה כזאת, אבל הבודהה, ברוח דומה לרוחו של הלל הזקן במסורת היהודית, נענה לבקשה. רוצים לדעת מה הוא אומר…?  

אין דבר להיאחז בו

וחכו! – רגע לפני שהתפיסה שלנו אורזת את ההצבעה, הכיוון שהמילים הללו מנסות להצביע אליו, ואנחנו תופסים את הנאמר, אורזים אותו כהיגד שאנחנו יכולים להיאחז בו (מחזיקים בו כ"אמת" או כ"שטות"). בואו ניתן למילים האלה להדהד בתוכנו. בואו נראה שהן לא אומרות: אין דבר (ששווה\ראוי\כדאי) להיאחז בו. ולא שאין תועלת באמירה הזאת הכוללת את התוספת שבסוגריים, אבל האמירה הערכית שנוצרת כאן היא רק הַרֶגֶל של הפיל, היא לא התמונה השלימה.

אין דבר להיאחז בו.

או, אם תרצו: אין במה להיאחז. אין במה לתפוס. להיאחז זה כמו לנסות לתפוס מים או אוויר. ושוב, חכו רגע! – זאתי לא אמירה אונטולוגית שמנסחת השקפה על מה קיים או לא קיים. זאת הצבעה והזמנה לדרך חיים שלימה שמכוונת להיווכחות בכך שהמחשבה שיש דברים (שאפשר) להיאחז בהם היא אשליה.


 

[i] Ud 6:4 Sectarians (1) (Tittha Sutta)

 

[ii] ר' i

[iii] MN37\ M.i.251 –
Cūḷataṇhāsankhaya Sutta, The Shorter Discourse on the Destruction of Craving


הסיום של "משל הפיל" מתוך הסוטה שבהערה i:

Some recluses and brahmans, so called,

Are deeply attached to their own views;

People who only see one side of things

Engage in quarrels and disputes.

(Trans. John D. Ireland)

 

 

2 תגובות


  1. מקסים , הגיע הזמן גם לחשוף את הילדים לדהרמה באמצעות ספרים וסיפורים המותאמים להם .

    הגב

  2. תגובה מאד מעניינת שהגיעה אלי מחברתי ומורתי דנה גניהר, אחת ממורות ההתמקדות (Focusing) הבכירות בישראל, שמביאה כאן קטע מהמאמר the responsive order מאת יוג'ין ג'נדלין, הפילוסוף והפסיכולוג ש"פיתח" את ההתמקדות:

    The problem cannot be solved along the lines of the famous story of five blind men examining an elephant from different sides. They report different findings depending on what part of the elephant they touch. That is not much of a problem, because the story assumes an elephant.
    If the world ( events, experience, let us put "….." to indicate the many quite different words that might be used here) consisted of distinct things like elephants, the problem would not be difficult. One could have many attitudes, theories, and findings about "the same thing," and eventually reconcile them when the thing becomes more wholly known. But, as Austin put it, things don't come in "handy denotative packages." The thing does not remain the same.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *