השמיים שבתוך אתי הילסום

השמיים שבתוך אתי הילסום

"ההשלמה שלי אינה הרמת ידיים או אדישות. היא בהחלט משאירה מקום להתערמות מוסרית בסיסית על משטר שנוהג כך בבני אדם. אבל הדברים האלה גדולים ושטניים מכדי שנגיב עליהם בטינה ומרירות אישית" (אתי הילסום מתוך "השמיים שבתוכי").
את השם שלה, אתי הילסום, שמעתי פעם ראשונה כשישבתי בשורות האחרונות של אולם מדיטציה בבודגאיה, הודו, לפני כ-18 שנה.
המורה אמר שהיא יהודיה הולנדית צעירה שנספתה בשואה, והשאירה אחריה יומנים שהם "אחד המסמכים הרוחניים המשמעותיים של המאה האחרונה". (כן, כן, ממש כך הוא אמר). לעולם לא אשכח את ההשתוממות שפשטה בי: "אף פעם לא ידעתי ש'אנה פרנק' באנגלית זה 'אתי הילסום'… וגם לא חשבתי על היומנים שלה כעל "מסמך רוחני"…
אחר-כך חקרתי וגיליתי -לאט, לאט – שהייתה עוד יהודיה הולנדית שחייתה ונספתה בשואה, ושגם היא כתבה והשאירה יומנים שתיעדו את התקופה החשוכה הזאת. קראו לה אתי הילסום. מאז קראתי ב"שמיים שבתוכי" (או בגירסה הקודמת "חיים כרותים") אינספור פעמים. מאז אני גם לא מפסיק לדבר איתה עם תלמידים וחברים, וכמוני גם הרבה קולגות וחברות. היום, וזה כל כך משמח, מול כל קבוצה, שאתי מוזכרת לפניה, יש לפחות מישהי שיודעת את היותה.

אז למה "מטאטאים" את אתי הילסום מעבודת הזיכרון, הכל-כך מקודשת בישראל, של השואה? ובעיקר נוכח העובדה שאתי היא לא מכחישת שואה, נהפוך הוא- יומניה מגוללים את העובדות הנוראות של אותם ימים. אבל מה- הדרך שהיא רואה את הדברים, ובעיקר התובנות המפעימות שלה, לא עולות בקנה אחד עם הנרטיב ששולט בשיח הלאומי במדינה שלנו:
לזכור ולא לשכוח – לזכור ולא לסלוח
להשתמש בזכרון כדי לפחד עוד, להסתגר עוד.
במכתביה האחרונים, כותבת אתי: "כל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה יעשה אות מדבר עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי. ואני מאמינה, אולי בתמימות, אבל בעקשנות, שכדור הארץ הזה יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, ולו רק במקצת, רק בזכות האהבה"
ועוד : "יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל. ואם נישאר בחיים, ונישאר שלמים בגוף ובנפש, בעיקר בנפש, בלי מרירות, בלי שנאה, תהיה לנו הזכות לומר את דברנו אחרי המלחמה".
אתי לא נשארה בחיים, אבל המסר שלה, האהבה שלה, נשארו גם נשארו. אם ניתן לה לפעום – כל אחת בליבה, כל אחד בליבו – ניצולי השואה הקשישים לא יהיו עוד "רעיונות על דגל" כי אם בני אדם ממשיים שראוי לדאוג להם בשלב זה של חייהם. וכך גם פלשתינאים זבי חותם, אריתראים שחומי עור או סתם נהגים ממהרים – ב נ י – א ד ם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים