הייתי היום במס הכנסה. אני לא אוהב ללכת למקומות האלה.
"מי אוהב?" אתם אולי אומרים, אבל בכל זאת…-
מעבר לחוסר הנעימות שבמפגש עם "המדינה", ו"התקנות", ו"הדרישות" (והכאב בכיס…), הכאב הזה שמפגש הזה עם בני אדם שיום אחרי יום מזדהים עם לייצג את מה שאנחנו קוראים לו "מדינה" במפגשים מלאי לעומתיות – מפגשים שאין בהם בכלל מפגש – עם בני אדם שאנחנו נוהגים לקרוא להם "אזרחים", אתם ואני, ששוכחים מצידנו ש"נציגי המדינה", פקידי רשות המיסים במקרה הזה – גם הם בני אדם… – עם אהבות וקנאות, וציפיות ואכזבות, ורגעים של חוסר סבלנות לילדים, וקושי לגמור את החודש, ו….
אז זהו, שהבוקר ישבתי מול איש, וזכרתי את זה שהוא בן-אדם, והרגשתי שהוא לא שוכח לרגע שאני בן אדם, וששנינו רוצים הכי טוב אחד בשביל השני, ובדרך עשינו את מה שצריך לעשות (וגם רשמתי צ'קים…), וגם מאד נפגשנו, באמת נפגשנו.
ואל תשאלו מה בדיוק היה שם. גם ברשת מגיע לאנשים קצת פרטיות, לא…? 😉
שנזכור כולנו, כל רגע שאפשר, שכולנו שטים ביחד על הספינה הזאת שאנחנו קוראים לה חיים.
הפוסט הקודם: שבע בערב במשרד
הפוסט הבא: הדרך הבודהיסטית – דברי מבוא