שבע בערב במשרד

photo: Jenny Downing
photo: Jenny Downing

אני אומר לו שהוא הולך למות. "זה חשוב לזכור את זה" אני אומר לו, "לתנועה של החיים יש רק כיוון אחד". אחרי רגע, אני גם אומר: "המלאך תמיד יושב לך מעבר לכתף. האדמה, העפר והאפר, תמיד מתחת לרגליים שלך. מחכים".

אני מסתכל עליו. הוא מסתכל חזרה. הוא יושב. הוא לא נראה נינוח. הוא לא אומר כלום.

"אל תקנה" אני אומר, "אל תקנה את המחשבה שאומרת לך בשעה שבע בערב במשרד שאתה צריך להישאר עוד קצת בעבודה. וגם, שזה בשביל הילדים שאתה נשאר".

הוא ממשיך לשבת. הוא ממשיך להקשיב ולא להגיד כלום. המבט שלו נראה כאילו הוא באותו רגע גם רוצה להרוג אותי וגם רוצה לשתות עוד ועוד מהמילים האלה.

"נכון" אני אומר, "הם אולי אומרים שהם רוצים אַייפֶּד ופְּלֶיְיסְטֶיישֶן וכאלה". אני עוצר רגע, מחכה, מאפשר למילים לצאת מוטמעות. "הם אולי אולי אומרים שהם רוצים את כל אלה" אני אומר, "אבל מה שהם רוצים זה אותך. מה שהם באמת רוצים זה א וֹ ת ךָ ".

אחר-כך אני גם אומר לו שלא יקנה גם את המחשבה שאומרת שזה רק בינתיים ככה. שעוד כמה שנים, כשהעסק יתבסס, כשהוא יגמור לשלם את המשכנתא, כשזה יקרה או כשההוא יפסיק לקרות, אוֹ אז זה יהיה אחרת. אוֹ אז יהיה לו מספיק כסף, והוא יהיה בבית.

"בשביל להיות בבית" אני אומר, "בשביל להיות בבית באמת, אתה לא צריך כסף. כל מה שאתה צריך זה להסכים, להיות בבית".

 

".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים