יש לי ילדים בבית…

יש לי ילדים בבית...
photo: Jenny Downing

היא מסתכלת עלי. יש לה מבט מפוחד בעיניים, מפוחד ועצוב. אני חושב שזה לא רק פחד עצוב שיש שם בעיניים שלה, אני רואה שם גם תוכחה. כאילו היא אומרת: "למה בכלל נראה לך הגיוני שאני צריכה לפחד ממך?"
אני מתקרב לעברה. בשנייה הראשונה היא לא מגיבה. מסתכלת אליי, ולא זזה. יכול להיות שדלת הזכוכית, שמפרידה בינינו, נותנת לה הרגשה של ביטחון. אבל אני מגיע אל הדלת, ופותח אותה לרווחה. הקור של הלילה הגלילי מכה לי בפנים. הדלת כמעט מכה בה במקום רבצה. היא קמה במהירות. היא מסתלקת. הזנב שלה בין הרגליים, אבל ראש מופנה לאחור, המבט אליי. עדיין אומרת: "למה בכלל נראה לך הגיוני שאני צריכה לפחד ממך? בגלל שאני כלבה ואתה מה שאתם קוראים לו בן-אדם?". אני עוצר לרגע -העיניים שלי מחפשות קרציות על השטיח של הכניסה. אני גם שם לב שאני מרגיש דפיקה בלב, דפיקה קטנה בלב – ואז אני הולך הלאה. אני חושב על זה שאין לי כוח לבלבולי מוח על בעלי-חיים. ממש קר היום, יש לי ילדים בבית, צריך להכניס עצים לאח הבוערת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים