אני מבקש ממך לשבת. כן, כן ממך. המלים האלה מיועדות לך. ולא משנה אם כבר ישבת עוד לפני שהמלים האלה הופיעו מול העיניים שלך, אפשר להרשות לישיבה להעמיק, לשבת ממש. לא להתעניין, ולו לרגע או שניים, בשום דבר אחר. לא להיות, ולו לרגע או שניים, בשום מקום חוץ מהמקום שהמלים האלה מכוונות אליו. והמלים האלה מבקשות ממך לפגוש את הכאן והעכשיו שלך. המלים האלה מזמינות אותך לפגוש ולדעת משהו חשוב לגבי עצמך. עכשיו.
אז יוצאים לדרך ביחד? ההזמנה הזאת היא הזמנה לתרגיל קצר ופשוט. כשתסתיים הפיסקה הנוכחית, עוד 3 שורות, לאחר המילה "פיז'מות", אני מבקש ממך לעצום מייד את העיניים, לשבת דקה אחת בעיניים עצומות ולמלא את ההנחיות של התרגיל. אפשר לקרוא לזה מדיטציה. ההנחיה היא אחת: אסור לך לחשוב או להעלות על דעתך בשום דרך שהיא פילים בפיז'מות.
אם העיניים שלך כאן, אני מניח שזה עתה פקחת את העיניים לאחר דקה בעיניים עצומות, אני מניח שמילאת את הנחיות התרגיל..? אם לא- נא לחזור לתחילת הפיסקה הקודמת…
אז איך היה? אני בטוח שאין בכוונתך לומר שלא הצלחת. הרי זו הנחיה כה פשוטה, הרי מעולם, עד לרגע בו פגשו את העיניים שלך את המילים "פילים בפיז'מות" לא העלית על דעתך פילים בפיז'מות, לא ייתכן שדווקא עכשיו, כשכולה ביקשו ממך דקה בלי להעלות על הדעת משהו שמעולם לא עלה על דעתך, פתאום הופיעה לה בדעתך תמונה של פיל בפיז'מה, או שדווקא כשעצמת את העיניים, אמנם עם חשדנות מסויימת, אבל בכוונה כנה להתנסות בתרגיל, עלתה בך השאלה: למה לעזאזל הוא רוצה שלא אחשוב על פילים בפיז'מה? (אופס, חשבתי על פיל בפיז'מה), או שניסית בכל הכוח להצליח ושיננת לעצמך את המנטרה: "לא לחשוב על פילים בפיז'מות, לא לחשוב על פילים בפיז'מות…" עד שפתאום הבנת שכל מה שקורה זה מחשבות על פילים בפיז'מות…
"אבל רגע", אולי עולה בך השאלה, "מה הקשר של כל זה ולמדור רוחני? מה לזה ולמדיטציה? ואני בכלל תכננתי על אורות, יישויות, תיקשורים וכאלה". ובכן, כבודם של כל הנ"ל במקומם, אבל המדיטציה שבה עסקינן עניינה הוא התבוננות, לימוד באמצעות ראייה ישירה ומיידית של התהליכים השונים שמרכיבים את החוויה האנושית, שיוצרים את הדבר הזה שאני קורא לו, שוב ושוב קורא לו "אני". (ואף פעם לא עוצר לרגע לשאול: למה בעצם אני מתכוון עכשיו כשאני אומר "אני"..?? ). והדקה הזו, בעיניים עצומות עם פילים בפיז'מות, ביקשה להפגיש אותנו עם עובדה אחת פשוטה: המחשבות שלנו, התכנים המנטליים שעולים בדעתנו אינם ממש סרים למרות רצוננו. אנו כל-כך רגילים להזדהות עם המחשבות שלנו, להרגיש שזה אני שחושב ומנהל את המחשבות, איזשהו סוג של מרכז, שנמצא באמצע, בין רכבות המחשבות השונות (על הקפה שאני אוהב לקרוא עם העיתון…על הטלפון שאני מחכה לו ולא מגיע… על הריח שהכי עושה לי את זה…על הרוחני המוזר ההוא מהעיתון שמבלבל לי את המוח על פילים עם פיז'מות…), איזשהו סוג של אמצע שיוצר ושולט בתנועת הרכבות. כבר אמרתי: אני… אני…אז אם אני יוצר ושולט במחשבות, מאיפה לעזאזל הופיעו כל הפילים האלה מאיפה? עם התובנה הזו אפשר להמשיך הלאה. להתראות.