משתי סיבות אני מת על הקטע הזה; הוא גם מתאר, כל-כך פשוט וכל-כך יפה, את חוסר-שביעות-הרצון האינהרנטי שבנו, תמיד רוצים להיות באיזשהו מקום אחר… איזשהו שם, לא תמיד ברור, אבל העיקר שאפשר לשאוף להיות במקום אחר…
וחוץ-מזה, רחוב סומסום מדגימים לנו שאין ממש מקום כזה, שקוראים לו שם. נכון, זהו מכשיר דקדוקי שימושי, מילת הצבעה רווחת, וכולנו מבינים בדרך-כלל, הבנה יחסית, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים בקונטקסט מסויים – שם. עדיין, אני בנמצא מקום כזה, מקום שהוא תמיד שם…
מכירים עוד מילת הצבעה רווחת כזאת? מה בנוגע לאני…? כולנו אומרים אני, וכל אחד מאיתנו מבין למה אנחנו מתכוונים, אבל האם יש "מקום" כזה באמת? איזשהו אני מהותי, ממשי ובלתי-משתנה, שאפשר להראות לילד השואל…?