אני רוצה לדבר אתכם על מה שאני מבקש לקרוא לו: 'קונטאקט ויפאסנה', אבל למרות שזהו אולי סוג של הקשר מתבקש בריטריט כמו זה, בו ארוגים זה בזה התרגול של מדיטציית ויפאסנה והתרגול של ריקוד קונטאקט אימפרוביזציה, האמת היא ש-'קונטאקט' (Contact) מהווה חלק אינטגראלי ומשמעותי בשפת הדהרמה. כאשר אני אומר 'שפת הדהרמה', אני מתכוון לאו דווקא לדרכים עכשוויות בהן מתפתחת הדהרמה, או ליישומים, אפליקציות, של הדהרמה בתחומים שונים, אלא לשפה העתיקה של הדהרמה כפי שאנו מוצאים אותה מתנסחת בכתבים הקדומים של הקאנון הפאלי, שפה אותה פיתח הבודהה ההיסטורי, עוד הרבה לפני שאיזשהו מורה (מערבי מן הסתם) דמיין את ההקשר הזה בין התרגולים של מדיטציית ויפאסנה וקונטאקט אימפרוביזציה, ואת האפשרות לעשות שימוש בתרגול הקונטאקט למען טיפוח הלך הרוח המאפשר להיווכח ו'לדעת בעצמות' את החופש עליו מצביעה, ואליו מכוונת, הדהרמה מצד אחד, ומצד שני, להשתמש בחשיבה ובתרגולים בודהיסטים כדי להעמיק בתרגול קונטאקט, ולהיפתח עוד אל הפוטנציאל הגלום בתרגול זה.
בואו נעיף עכשיו מבט קצר, אל מה שמכנים אותו בימינו פעמים רבות 'פסיכולוגיה בודהיסטית'.
כאשר שאני אומר כאן 'פסיכולוגיה בודהיסטית' אני מתכוון לבחינה מדוקדקת של תהליכי ההכרה, של הדרך בה אנו מכירים ויודעים את העולם, 'עולם בחוץ' או ' עולם פנימי' – לא משנה, הדרך בה אנו חשים חוויה, התנסות.
שפת הדהרמה בנוגע לתהליך הפסיכולוגי, לתהליך הקוגנטיבי, שמתרחש מדי רגע של ערות או חלימה, אינה מדברת על ההכרה או המודעות כמשהו שמתקיים בזכות עצמו ובאופן מתמשך – בתוך או מחוץ, מעל, מתחת או באופק האירועים – וכמו ממתין כדי להיהפך מודע אל מה שמתרחש. במקום זאת מדברת שפת הדהרמה על ההכרה או המודעות כתופעה משתנה ותלוית-נסיבות, כלומר בהתקיים הנסיבות המתאימות היא מופיעה, ובהיעדרן היא נעדרת.
ומהן הנסיבות אשר בהצטרפותן מופיע רגע של מודעות או הכרה? ובכן, הכרה או מודעות מופיעים ברגע של מפגש בין איבר חישה בריא (עין, אוזן וכיוצ"ב) ונסיבות "חיצוניות" אשר אשר יכולות לעורר תחושה של הכרה או חיוּת באיבר הזה (ראייה, שמיעה וכיוצ"ב). ברגע שנוצר מפגש כזה מופיעה תחושה של הכרה בתופעה הקונקרטית (הכרה של ראייה – לראות, הכרה של שמיעה –לשמוע, וכיוצ"ב).
ולא רק זאת, תוך הדגשה שאין אנו מדברים על "מודעות" או "הכרה" בעלי קיום עצמאי ומתמשך, אלא על תופעות תלויות-נסיבות שמופיעות ברגע (ונעלמות), מדברת שפת הדהרמה על "מודעות של ראייה" שמופיעה ברגע של חווית ראייה, "מודעות של שמיעה" שמופיעה ברגע של חווית שמיעה, וכיוצ"ב.
ברגע זה למשל, יש מפגש בין כתם דיו ( או "כתם פיקסל"…) שחור לבין העין שלכם, ומתוך המפגש הזה עולה הכרה\מודעות של ראייה. יש גם ברגע הזה מפגש בין מושב של כסא לבין הישבן שלכם ומתוך המפגש הזה עולה הכרה\מודעות של חישה (תחושת מגע, אולי תחושה של לחץ מסוים, על הישבן)
ואיך קוראים בשפת הדהרמה ל"מפגש" הזה בין איבר חישה בריא ובין הנסיבות אשר יכולות לעורר חוויה חושית מתאימה? ובכן, המושג בו משתמשת השפה הפאלי, השפה שבה הועלו על הכתב הדרשות העתיקות שמיוחסות לבודהה ונחתמו, לפני מעלה מאלפיים שנה, ב"קאנון הפאלי, לציין את המפגש הזה הוא "פְּהָסָה" (Phassa או בסנסקריט: Sparśa).
ותגידו, אתם רוצים אולי לנחש את המשמעות הנוספת של המושג "פְּהָסָה", המשמעות עוד לפני שהיא מורחבת למה שיכול להיתפס כמשמעות רחבה יותר, אולי פילוסופית משהו, של "מפגש" באחד משערי החושים (ובשפת הדהרמה יש 6 כאלה, אבל על כך בפעם אחרת) בין איבר חישה בריא לנסיבות שיכולות לעורר בו הכרה, חוויה של חיים?
ובכן, מה אתם אומרים? ניחשתם…? – המשמעות של "פְּהָסָה" הוא מגע, contact…
(כל אלה הם תרגומים מקובלים: מגע-contact, נגיעה-touch, רושם חושי-sense impression. הפועל המתקשר ל-phassa – phusati, תרגומו: לגעת)
שימו-לב לקשר בעברית, גם ברמת השורש, גם במצלוֹל, בין מגע(גם במשמעות הרחבה של המילה), לנגיעה. בשפת הדהרמה, המפגש שקורה עכשיו בין האוזן שלכם (הפוטנציאל לשמוע), לבין הרטט שגורמים מיתרי הקול שלי באוויר (הפוטנציאל לצליל), ה"מפגש" הזה הוא מגע בין גלי הקול הרוטטים לבין עור התוף. ואותו דבר לגבי שאר שערי החושים, כולל המפגש בין הרעיונות שאפשר לחשוב אותם עת מצרפים ומתרגמים את צלילי הקול שלי למילים ומשפטים לבין האינטלקט שלכם, או בין מה הרגשות שיכולים לעלות כתוצאה משמיעת רעיונות אלה לבין ליבכם.
לציון כל המפגשים האלה שאל הבודהה והשתמש במילה שמציינת את המפגש שמתרחש כשאנחנו נוגעים במשהו, ממששים, חשים. ואני חושב שראוי לעצור כאן לרגע, ולשאול, מדוע שואלת שפת הדהרמה דווקא את המילה שמציינת קונאטקט, מגע של מישוש, כדי לדבר ולתאר על מה שמתרחש בכל המפגשים שמהם נולדת הכרה-מודעות, כלומר: חווית חיוּת?
כאשר אני מהרהר בכך, עולים שני כיוונים עיקריים, שדומני ששניהם רבי-משמעות גם להבנה הכוללת של הדהרמה, וגם להבנה המאד קונקרטית של תרגול קונטאקט אימפרוביזציה כתרגול מעודד ראייה והבנה עמוקים.
הכיוון הראשון נוגע לכך שהמגע, המישוש, בהיותם מוחשיים כל-כך (ונא להבחין בדו-המשמעות של המילה מוחשי… – גם משהו ממשי, גם משהו שאפשר לחוש בו) מהווים מטאפורה מצוינת, המתארת בצורה מאד ציורית את הרעיון הזה של מפגש. בשער חישה (באוזן, למשל) מתרחש מפגש בין איבר חישה (איבר שמיעה, למשל) לבין נסיבות שטמון בהן הפוטנציאל לחוויה חושית (רטט באוויר, שמהווה פוטנציאל לצליל). המפגש הזה הוא הופעתה של מודעות\הכרה בצליל – שמיעה.
ואולי אנו גם נזכרים כאן בהשאלות שאנו עושים, באופן שבו אנו עושים שימוש בשפה היומיומית, במילים או במחשבות שלנו, בין חוש לחוש. כמו למשל כשאנחנו אומרים" "הבגד שאתה לובש הוא לטעמי" או "אני רואה בעיני רוח…", וגם: "אני שומע קול פנימי…" או "דבריך נגעו בליבי". יש בנו הפתיחות להרשות את ההשאלה של הפועל המתאר חווית חוש אחד למשנהו, יש תועלת בשימוש בציוריות והמוחשיות של המגע כדי להשליך אל האחרים.
הכיוון השני נוגע לכך שבמגע יש איכות של פשטות, שמאפשרת להבחין, ביתר קלות (או אולי נכון יותר לומר- עם פחות קשיים…), בין חוויה לבין הסיפור וההרגשה שנשזרים בה.
יכול להיות שהפשטות הזאת נובעת מכך, וזאת רק השערה פרועה שאני מעלה כאן, שגם אבולוציונית, כיצורים חד-תאיים, וגם היסטורית-ביוגרפית, כזיגוטה או עובר צעיר, המידע הראשוני שאנחנו מקבלים אודות העולם, המידע מכונן חווית חיים, הוא מידע תחושתי-"מישושי", מידע של מגע, קונטקט.
בכל מקרה, ועל זה מצביעה מסורת הויפאסנה ומראה גם הניסיון שלנו כמתרגלים, וזאת נקודה חשובה: המגע, חוש המישוש, התחושות, הן שער נוח ביותר, עבור רבים מאיתנו, להיווכח באמצעותו מה מתרחש ברגע של קוגניציה, רגע של הכרה, לראות את האפשרות להבחין בין חוויה לסיפור מסביבה, ומכאן, לבחור להתייחס מתוך מקום של חכמה וידידותיות אל החוויה על-פני להגיב באופן מותנה אל הסיפור.
תחושות הדקירה, למשל, שחשנו אולי בברך אחרי 5 דקות של ישיבה, אינם המחשבה-הרגשה "אוף, שוב פעם התחושות המעצבנות האלה שאני תמיד מרגיש כשאני יושב…" או ההרגשה-מחשבה "אני שונא אותם…אני לא מסוגל לסבול את זה יותר…". גם תחושות המגע החמים והרך שחשנו כשהיד שלנו נגעה במשהו\מישהו בסשן הקונטאקט אינה המחשבה "זה בטח ההוא…\ההיא…", או "אני רוצה לגעת עוד (או אני רוצה לברוח מפה…)"
מורים רבים מדברים על כך שאם נדמה את הדהרמה לגלגל, חישוק – שהוא, אגב, אחד הסמלים הראשונים של הדהרמה, הרבה לפני שנוצרה תרבות סימולו של הבודהה בפסל של איש יושב, עומד או שוכב – אם נדמה את הדהרמה לחישוק, אפשר לדמות כי בציר של החישוק, הציר סביבו מסתובב גלגל הדהרמה, נמצא הלימוד של פטיצ'ה סמופדה, אשר מכונה בעברית התהוות-מותנית, או התהוות-גומלין. זהו לימוד עמוק וקשה לתפיסה (ואולי נכון לומר: 'בלתי-ניתן לתפיסהי, "mind blowing" תרתי משמע…), ובו-בזמן אפשר למצות אותו בעיקרון הבא: "כשזה ישנו – הלז ישנו. בהופעתו של זה – מופיע הלז. כשזה איננו – הלז איננו. בהיעלמו של זה – נעלם הלז.".
באחד התיאורים הנפוצים באשר לדרך בה מתהווה זרם החיים מתואר כי בהיותם של איברי חישה בריאים מתאפשר קונטאקט, מגע בין שער החישה לנסיבות שבהן הפוטנציאל להופעתה של חוויה חושית. מגע זה הוא התהוותה של מודעות\הכרה, ובהתהוות זאת נולדת חווית הסובייקט – אובייקט (("זה אשר מודע להתנסות", "מודעות" ו-"זה אשר יודעים אותו \ מודעים אליו \" "מראה, צליל, תחושה, טעם, ניחוח, מחשבה, רגש, תפיסה וכיוצ"ב")
האובייקט, והצד השני של חווית האובייקט היא חווית הסובייקט, המודעות, ההכרה שמכירים את האובייקט.
המשכו של זרם ההתהוות הוא במה ששפת הדהרמה מכנה vedana.
כל "אובייקט" שמופיע במרחב ההכרה (יהיה זה אובייקט "חיצוני" – למשל: אדם שאנו רואים את דמותו או שומעים את קולו, או אובייקט "פנימי" – המחשבה שהיינו רוצים למצוא בן זוג, או ההרגשה שאני נמשך\ת אליה\ו) , כל אובייקט שכזה צבוע בגוון או טון רגשי שנע על הרצף שבין "נעים" ל-"לא-נעים" ,או- במילים אחרות , לכל מה שאנחנו חווים יש טעם – או שזה טעים לנו, או שזה לא-טעים לנו, או שזה תפל עבורנו.
התהוותה של vedana, של גוון רגשי, כזה או אחר, כלפי מה שקורה, מתְנה השתוקקות והיאחזות. על-פי הגוון של ה-vedana אנחנו משתוקקים שדברים מסוימים יימשכו ואף יתגברו, ודברים אחרים ייעלמו. השתוקקות זאת נוטה להתגבש לידי היאחזות שבצידה תובענות עיקשת שהחיים יצייתו למאוויינו. אל מה שתפל בעינינו אנחנו אדישים ומאבדים עניין עד כדי שאנחנו שוכחים את היותו.
ה-vedana מתנה, אם כן, את התכנות הבסיסי של מערכת ההפעלה שלנו, ובעקבותיה אנחנו מחליטים כיצד החיים צריכים להיות, וכל-כך הרבה פעמים מוצאים עצמנו (שוב) נדהמים ו(שוב) כואבים את סירובם של החיים לשתף פעולה עם איך שאנחנו חושבים שעליהם להיות. וזה כל-כך כואב.
"שמרו על דלתות החושים" הציע לנו הבודהה. היו ערים למה שקורה במפגש, במגע, בקונטאקט. בדקו בסקרנות, לימדו והחכימו. כאן, בקונטאקט, אפשר לראות ש"הכול צפוי והרשות נתונה".
מי ייתן וכל יצורי הבריאה ידעו את טעמה של הדהרמה, טעמו של חופש.
(אפריל, 2014)