מה אתה רוצה שיכתבו על המצבה שלך

היא שואלת אות מה אני רוצה שיכתבו על המצבה שלי. יש עליה חולצה לבנה גדולה שנראית כאילו היגרה מהודו, וגם מכנסיים משם. היא אומרת, נו באמת, מה אתה רוצה שיכתבו על המצבה שלך, אני רצינית.

אני שותק רגע. אני לא מוריד את המבט, כמו שאולי אפשר היה לצפות שאעשה. להשפיל את המבט אל האדמה, שאני בכלל לא בטוח שאני נכון להיות טמון בתוכה, ואני לא יודע איך להגיד לה את זה. איך להגיד לה שאני בכלל לא יודע אם אני רוצה שישימו את השרידים של הגוף שלי באדמה ויאמרו עלי כל מיני מילים, ובסוף יתקעו על זה שלט.

אתה חושב שאתה לא רוצה שיזכרו אותך? היא אומרת פתאום אל תוך השתיקה, העיניים שלה מלאות בלחלוחית הזאת שלה שאני כל כך  מכיר. אחר כך היא אומרת עוד כל מיני דברים, אבל אני לא ממש שומע. כן, אני מחייך לעצמי (חיוך עצוב?), אני רוצֶה שתדעו שאני.

(סדנת חכמת ההזדקנות ,כליל, 28.4.2018)