טלפון עם מרק פטריות על הכיריים

עוד פעם הוא מקבל את הטלפון הזה ממנה. הוא לא אוהב את זה. הוא חושב, אני כל-כך שונא את הטלפונים האלה. עוד לפני שהיא פותחת את הפה הוא יודע שזה אחד הטלפונים האלה, הוא יודע מה היא הולכת להגיד. הנה, הוא חושב, עוד פעם הולך להתהפך לי היום.

"כן" הוא אומר. הוא לא אומר את שמה, הוא לא אומר: "הלו", רק אומר: "כן". כן קצר כזה. יש שתיקה, ואחרי רגע הוא שומע אותה אומרת: "אתה יודע". "א וּ ף!" הוא אומר. אחר-כך הוא אומר: "מתי?". "עכשיו" היא אומרת, "אני יוצאת עכשיו". היא גם אומרת שהילדים מסודרים, והיא גם אומרת שיש סיר מרק פטריות על הכיריים. אבל את זה הוא לא שומע. זאת אומרת, זה לא שהוא לא שומע את זה בכלל, זה לא שהמֶסֶר, פריט המידע הזה – שיש סיר מרק על הכירייים, ושמ' תאסוף את הילדים מהגן – זה לא שהמסר הזה לא נקלט אצלו, אבל האוזניים ששומעות את זה מכווצות, מורעלות בתוך התחושה כמה הוא מסכן, שהנה שוב הוא יצטרך לוותר על מה שתכנן לעשות היום, ויצטרך לחזור הביתה. פתאום, הוא מבין שהוא כמעט כועס על עצמו על הכיווץ הזה, וזהו, כאן זה נעצר, בלדעת פתאום שהוא כמעט כועס על עצמו. אחרי רגע הוא אומר: "סעי לשלום, אהובה". הוא אומר: "אהובה, סעי לשלום". הוא גם אומר: "תודה על המרק". גם "תודה על הילדים" הוא אומר, אבל את זה הוא אומר בסוף, אחרי שהיא מנתקת. בלב הוא אומר את זה.