טרמפ למסתרי החמלה

אני עוצר למישהו לטרמפ. הוא עולה למכונית, ומתיישב לידי. אנחנו לא מחליפים הרבה מילים, אבל הוא נראה לי כועס. עוברת בי מחשבה, אולי הוא בדרך הביתה כדי לסגור חשבונות עם אשתו לשעבר. לא יודע מאיפה זה בא, אבל זה מה שעובר לי בראש. "הוא בטח ירביץ לה", אני חושב, "אולי אפילו יהרוג אותה". אני גם חושב: "ואני לוקח אותו לשם...". בשקט שאחר-כך, בין החנויות שיושבות ממש על הכביש הראשי, לבין המטעים של הזיתים, אני גם חושב שאנחנו אף-פעם לא יכולים לדעת מה יקרה, לאן יובילו המעשים שלנו. "יכול להיות, שאחרי הכל", אני נזכר במשפט שהדלאי למה אמר פעם, "יכול להיות שהדבר היחיד עליו אנחנו יכולים לסמוך זה כנות הכוונות שלנו". "וגם את זה", אני חושב, "גם את זה, כל-כך לא קל לדעת כל-כך הרבה פעמים..." "כאן," הוא אומר פתאום, "כאן, תעצור לי כאן". הקול שלו חותך את ההפלגות שלי. אני נעצר מייד לאחר מעגל התנועה, שבכניסה אל הכפר. הוא יושב עוד רגע, בשקט. המבט שלו מהורהר. אחר-כך הוא אומר: "יותר משעה עמדתי שם בתחנת האוטובוס הזאת". הוא מרים את המבט שלו ומסתכל אלי. הוא גם אומר: "ואתה עצרת". הוא מחייך. קצת. משהו בקול שלו נשמע לי רך. אחר-כך הוא פותח את הדלת, ויוצא. "תהיה בריא" הוא פולט, תוך כדי שהוא טורק אותה, "תהיה בריא".